Language Thinking Lab — עברית

״השפה הכתובה משאירה סימנים על הדף. הקול מראה לנו כיצד להפוך אותם לכוונה אנושית.״ — Tymur Levitin בעברית אנחנו רגילים לקרוא טקסט שחלק מהמידע בו אינו מסומן במפורש. ברוב הטקסטים היומיומיים אין ניקוד. הקורא רואה אותיות, מזהה את ההקשר ומשלים בעצמו את התנועות ואת צורת המילה המתאימה. המערכת הזאת פועלת מפני שהקריאה אינה רק קליטה של סימנים. המוח מנבא. משווה. בוחר בין אפשרויות. משתמש בדקדוק, במשמעות ובהיכרות עם העולם. אך גם כאשר כל המילים כתובות בצורה ברורה, משהו חשוב עדיין נשאר מחוץ לדף. הטקסט אינו מראה לנו בדיוק: איזו מילה קיבלה את הדגש; היכן הדובר היסס; האם המשפט נאמר בכנות או באירוניה; האם המחשבה הסתיימה; האם הדובר מצפה לתשובה; מה הוא באמת עושה באמצעות המשפט. את המידע הזה מוסיפים הקצב, ההטעמה, ההפסקות והאינטונציה. כל אלה שייכים ל פרוזודיה של הדיבור. העברית הכתובה כבר מלמדת אותנו להשלים מידע קורא עברית מיומן אינו זקוק תמיד לניקוד כדי להבין מילה. הוא משתמש בהקשר כדי להחליט איזו אפשרות מתאימה למשפט. הוא אינו קורא כל אות בנפרד וממתין עד שהמשמעות תופיע מעצמה. הוא בונה את...

  אפשר לבנות משפט גרמני תקין לחלוטין — ובכל זאת להעביר מסר שונה מזה שהתכוונתם אליו. הפועל המוטה נמצא במקום השני. התחילית הנפרדת מופיעה בסוף. שם הפועל הועבר למקומו הנכון. היחסות נבחרו כראוי. מבחינה דקדוקית הכול נראה מושלם. אבל דובר גרמנית עשוי לשמוע הדגשה שלא התכוונתם ליצור, ניגוד שאינו קיים במציאות או רמז לכך שדווקא פרט מסוים חשוב יותר מכל השאר. הבעיה איננה תמיד בכלל הדקדוקי. לעיתים היא נובעת מהעברת ההיגיון של המשפט העברי אל תוך המבנה הגרמני. גם בעברית וגם בגרמנית אפשר לשנות את סדר המילים. אולם שתי השפות אינן משתמשות בגמישות הזאת באותה הדרך. עברית מסתמכת במידה רבה על: ההקשר; האינטונציה; מידע שכבר ידוע לשומע; השמטת כינויי גוף במצבים מסוימים; הקדמת נושא או רכיב שרוצים להבליט; הציפייה המשותפת של המשתתפים בשיחה. הגרמנית משתמשת אף היא בהקשר ובאינטונציה, אך מארגנת את המשפט בתוך מסגרת תחבירית ברורה הרבה יותר. לכן השאלה החשובה איננה רק: ״האם הפועל נמצא במקום הנכון?״ אלא גם: ״מדוע הדובר בחר להתחיל דווקא ברכיב הזה?״ סדר המילים קובע מאין מתחילים להבין את המשפט נבחן משפט פ...